רש"י על סוכה י״ב א:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על סוכה י״ב ע״א:ז׳ רש"י על סוכה י״ב ע״א:ט׳ »

1 רשימות שיעורים על סוכה פתח ↗

רש"י ד"ה וחבילי. וז"ל: מין קנים הם כו' ובעודן לחין בהמה אוכלתן וכו'. מפרש"י משמע שאוכל אדם פסול לסכך ואוכל בהמה כשר. ויש לחקור באוכל הפסול לסכך מפני שהוא מקבל טומאה יא: אם פסולו מפני שהחפצא של האוכל מקבל טומאה במציאות או מפני שהוא מין האוכל שראוי לקבלת טומאה. ותהיה נ"מ באוכל שלא הוכשר במים לקבל טומאה שמאחר שהוא מין אוכל יפסל אע"פ שבמציאות אינו מקבל טומאה.

2 פני יהושע על סוכה פתח ↗

ברש"י בד"ה אין מסככין בהן כו' וגבי חוטט בגדיש כו' אבל נענע כשר דהא אסיק אדעתא ותיקן כו' עד סוף הדבור. ולכאורה נראה בכוונת רש"י כשיטת הריטב"א שכתבתי בסמוך דדוקא בחוטט בגדיש אמרינן אם נענע כשר משא"כ בחבילי קש. מיהו אפשר לפרש טעמא דמילתא כמ"ש הריטב"א דחבילי קש שכיחי וחוטט בגדיש לא שכיח שהרי כתב רש"י ז"ל להדיא דעיקר טעמא דנענע כשר היינו כיון שתיקן המעוות כ"ש שלא יעוות. ואם כן לפ"ז שייך ה"ט נמי בחבילי קש שנענע אלא דיש לפרש טעמא דרש"י דחבילי קש לא שייך לומר דאסיק אדעתיה ותיקן המעוות דמחשבה זו אינה ניכרת מתוך מעשיו דבלא"ה שכיח טובא שמנענע החבילין ומהפך בהן כדי שיתיבשו היטב כנ"ל בכוונת רש"י אלא דבנוסחאות הר"ן שלפנינו שנמצא כתוב בדבריו זה פירש"י משמע מזה דלא נחית לפרש כוונת רש"י על הדרך שכתבתי אלא דאפי' בחבילי קש אם נענע כשר בדיעבד וצ"ע שלא נזכר דין זה בפוסקים שאם נענע הגדיש לשם סכך כשר ומסתימת לשונם נראה דאין תקנה בחוטט בגדיש אלא א"כ יש שם חלל טפח במשך שבעה עיין בטור ובש"ע וגם משיטת התוס' משמע דלא נחתו להך סברא לחלק בין גזירת אוצר לחבילי קש ובין חוטט בגדיש וצ"ע לדינא ודו"ק:

3 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

הן אמת דבעיקר דרשא דספרי יש לי מקום עיון. דנראה דתלמודא דידן ע"כ לא ס"ל הך דרשא. דהרי בפ"ב דחגיגה י"ז ע"א אמרינן אר"א א"ר אושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה שנאמר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה עיי"ש. והשתא להספרי היכי יליף בהך היקישא חג השבועות מחג המצות לתשלומין. והא אימעיט מדכתיב ושמרת את החוקים האלה דדוקא מה שנוהג בחג השבועות הוא שנוהג גם בחג המצות בחג הסוכות. אבל מה שנוהג בפסח ובחג אינו נוהג בעצרת. וא"כ אתי הך קרא ואפקי' מהקישא. אלא דלזה אפשר לומר עפמש"כ התוס' בפ"ג דמכות י"ד ע"א בד"ה ההוא מיבעי לי' וכו' וז"ל וי"ל דונכרתו לא קאי אלא אעריות המפורשות בקרא בהדיא וכו'. אבל בת אביו ובת אמו לא ידעינן אלא מייתורא דקרא עכ"ל עיי"ש. וכיו"ב כתבו התוס' ריש ב"ק ג' ע"א סוף ד"ה לא עשרה וכו'. וז"ל קרא דונפל לא ממעט אלא אמאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בור עשר. ולא אייתורא עכ"ל עיי"ש. וכיו"ב פירש"י בפ"ק דסוכה י"ב ע"א בד"ה וכולן וכו' דהא דכתיב סוכות תעשה לך באספך מגרנך. אסככה הוא דקאי דכתיב בקרא בהדיא. ולא אדפנות דלא ילפינן להו אלא מייתורא דקרא עיי"ש. ויש מקור לסברא זו בגמרא בב"מ פרק השואל צ"ה ע"א דאמרינן התם כי כתיבא אם בעליו עמו לא ישלם אשואל ואש"ש אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתב עיי"ש. וא"כ אף אנן נימא דמיעוטא דקרא דהחוקים האלה לא קאי אלא אהנך חוקים דכתיבי בקרא בהדיא. כמצה וסוכה ולולב. ולא אתשלומין. דבחג המצות גופי' לא נפק"ל אלא מדרשא וכפירש"י שם עיי"ש. ועפ"ז אתי שפיר מאי דאמרינן התם ואימא מקיש לחג הסוכות מה חג הסוכות יש לה תשלומין כל שמונה וכו'. תפשת מרובה לא תפשת. ופריך אלא למאי הילכתא כתבי' רחמנא לחג הסוכות. לאקושי לחג המצות מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות וכו' עיי"ש. והקשו הרבה מהאחרונים ז"ל דא"כ מנ"ל תשלומין לעצרת. אימא נמי להכי כתיב חג השבועות לאקושי לחג המצות לענין לינ' ופלפלו בזה הרבה. ועי' מש"כ בזה הפ"י בפ"ק דר"ה ה' ע"א אין דבריו מספיקים עיי"ש היטב. אבל לפמש"כ אתי שפיר בפשיטות. דחג השבועות ליכא למימר דאיתקיש ללינה. דהרי לינה כיון דכתיבא גבי חג המצות בקרא בהדיא דכתיב ופנית בבוקר והלכת וגו' שוב ליכא למילף לחג השבועות מחג המצות בהיקישא. דהא אימעיטא ממיעוטא דהאלה דמה שנוהג בחג המצות ובחג הסוכות אין נוהג בעצרת. וע"כ לא מקשינן להו אלא לתשלומין דלא כתיבי בהדיא אלא מדרשא הוא דנפקי. אלא דאי קשיא הא קשיא מהא דאמרינן התם לקמן דבי ר"א בן יעקב תנא אמר קרא וקראתם וכו'. ואע"ג דאיתמר דר"א אמר רבי אושעיא איצטריך דראב"י דאי מדר"א אר"א ה"א מה תשלומין של חג המצות אסור בעשיית מלאכה אף תשלומי עצרת נמי אסור בעשיית מלאכה קמ"ל דראב"י וכו' עיי"ש. ובתוס' שם בד"ה אלא לאו וכו' כתבו והא דאמר בסמוך ואי מדר"א ה"א מה תשלומין דחה"מ אסור בעשיית מלאכה אף של עצרת מדאורייתא. ואע"ג דחול המועד אינו אלא מדרבנן בדבר שאינו אבוד. משום שביעי דאורייתא נקטי' עכ"ל עיי"ש. והשתא קשה טובא הרי איסור מלאכה בשביעי דחג המצות כתיב בקרא בהדיא והיכי מצינן למילף מינה איסור מלאכה לתשלומין דעצרת. והא אימעיט מקרא דהאלה דאין מה שנוהג בחג המצות נוהג בעצרת. וע"כ מוכרח לכאורה דתלמודין לית לי' הך דרשא. אלא דמ"מ בעיקר מאי דמבואר בספרי דקרא דושמחת לפני ה' אלקיך וגו' היא עשה כללית לכל הרגלים. לא אשכחן בתלמודין איפכא. וא"כ שפיר י"ל כדכתיבנא. וגם לענין דרשא דהחוקים האלה יש מקום לצדד בזה. ולומר דאין הכרת דתלמודין פליגא עלה ובמק"א הארכתי בזה ואכמ"ל בזה:

4 רשימות שיעורים על סוכה פתח ↗

ולפי"ז יל"ע בסוכה - דהנה נראה וכן מוכח מכמה ראיות, עיין לקמן בשיעורים באריכות רבה דאפי' לרמב"ם שסובר שהדפנות עם הסכך משוות עצם החפצא של הסוכה מ"מ קרקע אינה בעצם החפצא של הסוכה, כי בסוכה אין דין קרקע כלל. ואף שיש דין קרקע ברשויות דשבת2עיין בחדושי הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם פי"ד משבת הל"א., מ"מ מסר הגר"ח זצ"ל לבנו הגאון ר' משה זצ"ל שבסוכה אין דין קרקע כלל, ונראה כדבר פשוט דהחלות דשם שמים בסוכה אינה חלה כלל על הקרקע דאינה החפצא של הסוכה, וא"כ יפלא, מאחר דאין הקרקע מעצם החפצא של הסוכה ואינה החפצא של המצוה מדוע ס"ד לפסול מטעם מצוה הבאה בעבירה וכשרה דוקא משום דאינה נגזלת, הרי דין הגזל ומצוה הבאה בעברה חל דוקא בחפצא של המצוה ולא בכל דבר הבא להכשיר את המצוה כדחזינן בשופר, ומ"ש שופר שאין בו פסול גזל ומצוה הבאה בעבירה מקרקע סוכה דאי נימא דקרקע נגזלת יש חלות פסול דמצוה הבאה בעבירה במצות הסוכה, וצ"ע.3ויתכן לומר דהנה עיין לקמן ט. דהגמרא מביאה פסוק מיוחד בסוכה לך להוציא את הגזולה. ופריך שם בתוס' ד"ה ההוא דל"ל קרא תיפוק ליה משום דהוה מצוה הבאה בעבירה. ולרמב"ם י"ל דגזה"כ דגזול פסול בסוכה באה לפסול כל דבר הגזול בסוכה וגם דבר המכשיר את המצוה ואע"פ שאינו עצם החפצא של הסוכה, והיינו קרקע, דסוכה גזולה פסולה למ"ד קרקע נגזלת ואע"פ שאין הקרקע בעצם החפצא של הסוכה, וכמדומני שפעם שמעתי תירוץ זה מפי מו"ר מרן שליט"א, והדברים לכאורה נכונים מאד. והנה השתא דפסק הרמב"ם שקרקע אינה נגזלת, הדרא קושיא לדוכתה, אמאי בעינן לך תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה. ויתכן נ"מ לגבי סוכה העשויה על גבי עגלה גזולה שקרקע הסוכה הזו נגזלת, ודו"ק. עיין עוד בענין זה לקמן בשעורים כמו ב:, ז., ט.4ועיין בספר הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם פ"ו מהל' סוכה הלט"ו, ובשעורים לקמן יב. רש"י ד"ה כשרין..

4 כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

א סעיף א' כל הדברים כשרים לדפנות. דכל סוכה הכתוב סכך משמע דדופן לא איקרי סוכה ודנפקא לן דפנות מבסכת בסכת בסכות סוכה דף ו' ע"ב מייתורא דקראי ילפינן ולא ממשמעותא הלכך סוכות תעשה באספך מגרנך אסככה הוא קאי. רש"י סוכה י"ב ע"א. ב"י. ט"ז סק"א:

8 מתני' וחבילי זרדין - מין קנים הם שעושין זרדין טוייל"ש בלע"ז ואוגדין אותם ובעודן לחין בהמה אוכלתן ולכי יבשי עומדים להיסק:

9 אין מסככין בהן - כשהן קשורין ובגמרא מפרש טעמא:

10 וכולן - הפסולין ששנינו בסכך:

11 כשרין לדפנות - דכל סוכה הכתוב סכך משמע דדופן לא איקרי סוכה ודנפקא לן לעיל סוכה ד' ו: דפנות מבסכת בסכת בסכות מייתורא דקראי ילפינן ולא ממשמעותא הלכך סוכות תעשה באספך מגרנך אסככה הוא דקאי:

1 חכמת שלמה פתח ↗

רש"י בד"ה וחבילי זרדין כו' שעושה זרדין כו'. נ"ב פי' אותם העשבים שמצמיח נקראו זרדין:

4 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

אמנם לכל זה לא הוצרכנו אלא לפי דרכן של הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל. אבל לפי ענ"ד הי' נראה לומר דודאי לכ"ע פשטי' דקרא דלא יהי' לך וגו' באזהרת ע"ז עצמה מיירי וכמו שתרגם אונקלס. אלא משום דאייתר קרא. דבלא"ה איכא כמה אזהרות על ע"ז. דרשינן לקרא לקיום הצלמים. וכדמשמע לשון המכילתא לא יהי' לך למה נאמר לפי שנאמר לא תעשה לך פסל וכו'. ובהכי אתי שפיר כל מה שהקשו הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל על הבה"ג מכמה דוכתי דנקט קרא דלא יהי' לך וגו' לענין אזהרת ע"ז עצמה. די"ל דנקט הכי לפום פשטי' דקרא. דקיי"ל אין מקרא יוצא מפשוטו. והדרשא תדרש. ובהכי ניחא נמי שלא יהיו דברי המכילתא סותרין זה את זה כמשכ"ל. והיינו משום דאף על גב דמשום יתורא דקרא דרשינן מיני' אזהרה לקיום הצלמים. מ"מ אינו יוצא מפשוטו דמיירי בע"ז עצמה. וממילא נסתלקה בזה השגת הרשב"ץ על הבה"ג מדאמרינן איזו היא מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז. ולפמש"כ לק"מ דודאי מידריש מיתורא דקרא אזהרה לקיום הצלמים. ומ"מ כיון דפשטי' דקרא בע"ז עצמה מיירי מוקמינן לקרא דלמן היום אשר צוה ה' והלאה וגו'. על פשטי' דקרא ולא על מאי דנפיק מיני' מדרשא. וכיו"ב פירש"י בפ"ק דסוכה י"ב ע"א בד"ה כשרין לדפנות. וכ"כ התוס' שם לעיל בד"ה מחיצה עיי"ש. וכ"כ התוס' בפ"ק דב"ק ג' ע"א סוד"ה לא עשר וכו' עיי"ש ובפ"ג דמכות י"ד ע"א בד"ה ההוא מיבעי לי' עייש"ה. ובכמה דוכתי. וגם אשכחן כיו"ב גמרא ערוכה בב"מ צ"ה ע"א דאמרינן כי כתיב אם בעליו עמו אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתב עיי"ש. והכא נמי לא דרשינן אלא איזו מצוה שנאמרה בתחלה לפום פשטי' דקרא. והיינו ע"ז עצמה. ובהכי ניחא נמי דברי הפסיקתא זוטרתי שלא יהיו כסותרין זא"ז דבפרשת יתרו כתב כלשון המכילתא. דמבואר דס"ל דקרא דלא יהי' לך הוא אזהרה לקיום הצלמים. ואילו בפרשת ואתחנן כתב דלא יהי' לך ביטל ירבעם כמשכ"ל. ומבואר דס"ל דלאזהרת ע"ז עצמה אתי. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. ובהכי ניחא נמי שפיר מה שיש להקשות לפי דרכן של הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל בדעת הבה"ג דפסק כרבי יוסי דקרא דלא יהי' לך הוא אזהרה לקיום הצלמים. דמלבד מה שהקשינו לעיל קשה ממאי דמבואר בתשו' הגאונים דפוס ליק סי' מ"ה בשם רב יהודאי גאון ז"ל. דכל היכא דפליגי תנאי במילתא ומתרגם אמר כחד מנהון הילכתא כוותי' עיי"ש. וכ"כ בס' תורתן של ראשונים ח"ב סי' א' בשם רב נטרונאי גאון ז"ל עיי"ש. וא"כ כאן דהמתרגם אמר דלא כר"י אמאי פסק הבה"ג כר"י. ולדברינו ניחא דאין שום הכרח לומר דהמתרגם לא ס"ל כדרשא דרבי יוסי אלא דתרגם לפום משמעותי' דקרא כפשטי'. כדרך התרגום ברוב המקומות כידוע. ובודאי דגם לר"י פשטי' דקרא לא מיירי אלא באזהרת ע"ז עצמה. ומעתה לפ"ז שפיר יש מקום ברווחא לומר כדעת הרשב"ץ ז"ל בדעת הבה"ג שמקורו מברייתא דתנא דבי ר' ישמעאל בפ"ב דהוריות שם וכמבואר:

« רש"י על סוכה י״ב ע״א:ז׳ רש"י על סוכה י״ב ע״א:ט׳ »